<h1>סמ"ק מצוריך סימן מ"ו</h1>
<h2>דף ל:</h2>
א)לקבור מתים דכתיב (שמות י"ח) ואת המעשה אשר יעשון, ודרשו רבותינו (ב"מ ל') זה בית החיים ומצינו שהקב"ה קבר משה רבינו, ויש מוכיחים מוהלכת בדרכיו ואפילו זקן ואינו לפי כבודו. ומבטלין תלמוד תורה להוצאת המתב), ולעשות צרכיו מבטלין במקום שאין מתעסקין אחרים, אבל במקום שיש מתעסקין אחרים אין מבטלין רק להוצאת המת בזמן שאין עמו כל צרכו דהיינו ששים ריבוא למאן דקרי ותני, אבל למאן דלא קרי ותני אפילו אין שם י' אין מבטלין, ולמאן דמתני לעולם וכן הדין בעבודה ובטומאת כהן בזמן הזה, ומלאכה [אסורה] כל זמן שמת בעיר לכל בני העיר אם לא נחלקו לחבורות. א) מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה וכו' וכדי שלא ישבר את לבו אומרים לו הרבה התודו ולא מתו והרבה שלא התודו ומתו והרבה שהולכים בשוק ומתודין שבשעה שאתה מתודה אתה חי וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, אם יכול להתודות בפיו יתודה ואם לאו יתודה בלבו (אחר) [אחד] המתודה בפיו או בלבו ובלבד שתהא דעתו מיושבת עליו ואם אינו יודע להתודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וכל הדברים האילו אין אומרים לא בפני עם הארץ ולא בפני נשים ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו את לבו. ולשון הוידוי פליגי (יומא ל"ו) ר' מאיר אומר עויתי פשעתי חטאתי וחכמים אומרים חטאתי עויתי פשעתי והר"י ב"ר גיאת פסק כר"מ ואלפס והאשירי פסקו כחכמים, וכתב הרמב"ם בסדר וידוי שכיב מרע קבלנו מחסידים ואנשי אמונה ומעשה מודה אני לפניך ה' אל' וא' אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וחטאי ופשעי שעויתי ושחטאתי ופשעתי ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים, לשון יורה דעה (הלכות ביקור חולים סימן של"ח ושם כתב בשם הרמב"ן). ר' נתן אומר סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת לא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה ש"מ הספידא יקרא דמוככי הוא ש"מ, עכ"ל פרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ז). תנו רבנן המוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם בדסקיא, פ"ה אוכף גדול של עור, ויניחה על גבי החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג בזיון אבל אם מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי ואם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר, אמר רחבה אמר רב יהודה כל הרואה את המת ואינו מלויהו עובר משום לועג לר(א)ש חרף עושיהו ואם הלוהו מה שכרו אמר רב אמי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי י"ט), עכ"ל התלמוד פרק מי שמתו (ברכות י"ח). מס"ג, קוברין מיתי גוים ומנחמין אביליהם ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום כדאיתא פרק הניזקין (גיטין ס"א). בתי קברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין עושין בהן מלאכה ואין קורין בהן ולא שונין בהן כללו של דבר אין נאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש, תניא פרק מי שמתו (ברכות י"ח) לא ילך אדם בתוך ד' של קבר ותפילין בראשו או ספר תורה בזרועו וקורא — הג' והוא הדין דעל פה אסור לקרא ע"כ — ולא יתפלל שם וברחוק ד' אמות מותר, ובפרק אחרון דמגילה תניא (כ"ט ע"א) אין מלקטין בהן עשבים מפני כבוד המתים ואם לקטן שורפן במקומם, אמר שמואל בפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ז) עפר הקבר אינו אסור בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת. וכן אמרו קברים דרב הוו שקלו מיניה לאישתא בת יומא אמרו ליה לשמואל אמר להו יאות עבדין קרקע עולם הוא וקרקע עולם אינו נאסרת אבל קבר הבניין אסור בהנאה אחר שנקבר בו המת אע"פ שפינוהו למקום אחר, המת אסור בהנאה כו' חוץ משערו וכן ארונו ותכריכין אסורין בהנאה אבל כלים המזומנין לתכריכין לא נאסרו בהנאה דהלכה כרבא דאמר בפרק נגמר הדין (שם) אפילו ארג בגד למת לא נאסר עד שיגיע במטה הנקברת עמו שאין הזמנה אוסרת. מסקינן שם כי כל הכלים שזורקין על מטת המת הנקברת עמו אסורין בהנאה שלא יתחלפו בתכריכיו היו אביו ואמו זורקין בו כלים מצוה על אחרים להצילם ואם הגיעו למטה הנקברת עמו אין מצילין אותו, שנינו במסכת שמחות (פרק ב') הממית עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ולא מתאבלין עליו ולא מספידין אותו אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבילים וכל דבר שהוא כבוד לחיים, עכ"ל. ב) בירושלמי (פסחים פ"ג הלכה ז') מעשה באחד ששלח בנו ללמוד תורה מטבריה לציפורי שמע דגמל חסדים, פי' שהיה מתעסק למתים שלח ליה המבלי קברים בטבריה שלחתיך לצפורי, מכאן ראייה להולכין ללמוד תורה חוץ למקומו שאין צריכים לבטל תלמודם מפני קבורת מתים. יש כתוב (תהלים ל"א) נשכחתי כמת מלב באילו ג' תיבות יש י"ב אותיות מכאן למת שנשכח לאחר י"ב חדש ומכאן ליאש למת אחר י"ב חדש כמו כן, ובספרי (דברים פרשת שופטים) גרסינן כפר לעמך אילו החיים אשר פדית אילו המתים מכאן שהמתים צריכים כפרה ומכאן הביא ראייה רב שרירא גאון זצ"ל שמצוה להניח צדקה בשביל המתים, ואמר מהר"י נ"ע יש בספר האמונות כתוב אחד אומר ובלע המות לנצח (ישעיהו כ"ה) משמע שיהא מובלע לעולם ולא יבא, וכתיב אחד אומר (ישעיהו ס"ה) והנער בן מאה שנה ימות ומשני אותם שמתים עכשיו קודם שיבא משיח הם יעמדו בתחית המתים ועליהם נאמר ובלע המות לנצח כי לא ימותו לעולם אבל אותם שיחיו בשעת ביאת הגואל עליהם נאמר והנער בן מאה וכו' והם יחיו כל כך באורך ובן מאה קרוי נער, ומתיר לומר צידוק הדין או הספדות אף תוך ד' אמות של מת כיון שהוא מעניינו של מת ומה שיש פרק (מי שמתו) [מאימתי] (ברכות ג') אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת מפני לועג לרש זה רוצה לומר דווקא בדברי תורה שאינו מעניינו של מת. וששאלתם עיקר המצוה מן ההולך לארץ ישראל איני יודע אלא כמו שמפורש במסכת כתובות [קי"א ע"א] מוחלין לו על כל עונותיו ובלבד שיהא פרוש מכאן ואילך ויזהר מכל עוון ויקיים כל המצות הנוהגות בארץ שאם יחטא שם יענש יותר משיחטא בחוצה לארץ כי השם דורש אותה תמיד כדכתיב (דברים י"א) ועיני ה' בה וגו' והשגחתו תדיר ואינו דומה מורד במלכות בפלטרין למי שמורד חוץ לפלטרין שנאמר (במדבר י"ג) ארץ אוכלת יושביה וכתיב (ויקרא כ') לא תקיא כו' לפי שהיה מקיאה כל עוברי עבירה ועל כן שממה היא עכשיו ואין בה עיר המוקפת חומה ומיושבת כמו שאר ארצות ואותם שהולכין ונוהגין בה קלות ראש ונפחזים להתקוטט שם קורא אני עליהם ותבואו תטמא את ארצי מי בקש זאת מידכם רמוס את חצרי (ישעיהו א') אבל מי שהוא לשם לשם שמים להתנהג בה בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו ובלבד שיוכל להתפרנס אבל לא דסליק אדעתא למיהדר כדאיתא בפרק האיש מקדש (דף מ"ט, נ'). וששאלתם למה לא הלכו לשם כל האמוראים [לא משום] דלא הוה זכתה להו אלא היה צריכים להתבטל מלימודם ולשוט אחר מזונותם דאמרינן בפרק מי שהוציאו[הו] (עירובין מ"ז) מותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אחרי רבו ללמוד תורה כל שכן שאין להניח רבו בחוצה לארץ ללכת בארץ ישראל וכל שכן שלא להתבטל מלימודין ולשוט אחר מזונותיו. וששאלתם אם אדם פטור מחיבוט הקבר איני יודע, וששאלתם לפרש כל הדר בחוצה לארץ כמו שאין לו אלוק אשיבך היינו משום דעיקר שכינה וכבודו בארץ ישראל כסא מול כסא וכתיב (מלכים א' ח') והתפללו נגד ארצם תל תלפיות שכל פיות פונות לשם. ואומרים כשאדם גומר בדעתו לקדש השם כל מה שעושין לו הן סקילה הן שריפה הן קבורת חיים הן תלייה אינו כואב ואינו עושה לו רעה כלל ומביא ראייה מן המסורת היכוני בל חליתי היכוני ופצעוני כלומר כשהיכוני ופצעוני לא היה כואב לי כלל, ועוד מביא ראייה מספר היכלות שר' חנינא היה במקום צר ו' חדשים והרגישו אלפי דוכוסים והגמונים לסוף ו' חדשים נלקח לעלילה ושרפו אדם אחר בדמותו במקומו, ותדע שכך הוא שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע אפילו באבר קטן שבו לאש היה צועק צעקה גדולה ולא היה יכול לעכב עצמו מלזעוק ואנו רואים הרבה צדיקים שמוסרין עצמן לשריפת אש ולהריגה ולתלייה על קידוש השם ברוך הוא ואינם צועקים כלל ולא אוי ולא אבוי. הג' וגם אומרים העולם כיון שמזכיר שם המיוחד בתחילה ומובטח לו שיעמוד בנסיון ולא יכאב לו, לשון התשב"ץ (סי' תקנ"ט).
